<h1>פירוש רבינו יצחק קרקושה</h1>
<h2>דף ב.</h2>
כיצד העדים נעשים זוממין. מפרש בגמרא, הכי קאמר, אלו הן עדים זוממין שאין מקיימין בהם כאשר זמם.
את איש פלוני כהן שהוא בן גרושה. בדין הוא דליתני או [ממזר] או [נתין], אלא דשכיח קתני. ובתוספתא [פ"א ה"ו] תני להו בהדיא. ועוד, משום הכי נקט הני דקמ"ל דלא משלמי ממון, אע"ג דקא מפסיד מיניה אכילת תרומה ושאר מתנות כהונה. ואם תאמר, אמאי לא משלמי, הא ודאי קא מפסיד להו מיניה, איכא למימר גרמא בעלמא היא ופטור, חדא דלא ברי היזיקיה כדינא דגרמי, ועוד דליכא דדאין [דינא] גרמי אלא בשגרם והפסיד, אבל זה לא הפסיד כלום, שהרי אינו בן גרושה על פיהן, ורחמנא אמר כאשר זמם לעשות ולא כאשר זמם לגרום.
שהוא בן גרושה או בן חלוצה. בפנינו נתגרשה אמו קודם שנולד, והרי הוא חלל ופסול. אין אומרין. אם הוזמו והם כהנים נעשה בן גרושה ולהיותו חלל לקיים בו כאשר זמם. שהוא חייב גלות. שהרג את הנפש בשוגג.
<h2>דף ב:</h2>
רמז לעדים זוממין. שלוקין. עדים בן גרושה או עידי גלות, שפטרן הכתוב מדין הזמה, מנין שיהו לוקין. משום דהצדיקו את הצדיק וכו'. בתמיהה, ואי הצדיקו והרשיעו בדיינין קאמר, וצדיק ורשע בבעלי דינין, למה לי והצדיקו את הצדיק, צדקת הצדיק למה הוזכרה כאן, וכי משום צדקת הצדיק מתחייב הרשע מלקות. אלא ע"כ בעידי שקר שהרשיעו הצדיק, ובאו אחרים והזימום והצדיקו את הצדיק שהוא צדיק, והרשיעו את הרשע דהיינו עדים. והיה אם בן [הכות] הרשע. אם הזמה זו בת מלקות היא, שאין יכול לקיים בהן דין הזמה גמורה, כגון עידי גרושה או עידי גלות, והפילו השופט והכהו. וספוק לי מלא תענה. דחייבי לאוין בני מלקות הם. אלא במקום שמפ' בו עונש, וכאן שאין אתה יכול לעונשן דין הוא שילקו. לאו שאין בו מלאכה אין לוקין עליו. משום דכתיב [דברים כ"ח] אם לא תשמור לעשות והפליא יי' את מכותך, באלו הן הלוקים [י"ג ע"ב]. כן כל לאו שנתן לאזהרת מיתת ב"ד אין לוקין עליו. דאין לך מיתת ב"ד בתורה שלא נאמרה בה לאו, דלא ענש אלא א"כ הזהיר. ואי אתרו בחדא מחייבי מיתות (ו)מלקות ולא אתרו ביה קטלא, אע"ג דלא מיקטיל אינו לוקה, כי הלאו לאזהרת מיתת ב"ד נתן ולא למלקות. ואין משלמין את הכופר. אם העידו בשור המועד שהרג את האדם, והוזמו, והיו מחייבין את הבעלים כופר, דכתיב [שמות כ"א] אם כופר יושת עליו וכו'. קא סבר כופרא. ואין נמכרין. אם העידוהו שגנב ואין לו מה לשלם ונגמר דינו לימכר, כדכתיב ונמכר בגנבתו ולא בזממו. אין משלמין על פי עצמן. אם הוזמו בב"ד, ולא הספיק בעל דין להעמידן בדין על הזמתן עד שברחו ובאו בב"ד והודו שהוזמו בב"ד פלוני. וקנס אינו משלם ע"פ עצמו. דכתיב [שם] גביה ככל אשר ירשיעון אלקים, פרט למרשיע את עצמו [ב"ק ס"ד ע"ב].
אין גולין. דכתיב [דברים י"ט] הוא ינוס, ולא זוממין.
<h2>דף ג.</h2>
מ' שגרש את אשתו. בפנינו ביום פלוני, וזה אומר לא גרשתי ואיני חייב ליתן לה כתובה, ונמצאו זוממין בעמנו הייתם. והלא בין היום וכו'. כלומר, מה (נשלמו) [ישלמו] אלו, אם תאמר כל הכתובה, והלא שמא ימות או יגרשנה וסופו ליתן לה, נמצא שלא היו מפסידין אותו כלום. אומדין כמה אדם רוצה ליתן בכתובה של זו. מספק, שאם נתארמלה או נתגרשה יטלה לוקח, ואם מתה יירשנה בעלה ויפסיד מעותיו שנתן. ולקמן מפרש מאי קא מיחייב להו תנא דמתני' ליתן.
כיצד שמין. כלומר מאי קא מחייב להו למיתב. יש לפרש משנתנו משני צדדין, כיצד, הרי יש לאיש ואשה זכות ספק בכתובה זו, היא מצפה אם ימות או יגרשנה תגבה כתובתה, והוא מצפה שמא תמות בחייו, ויפה כח זכותו מכח זכותה, שהוא אוכל פירות הקרקע המיוחד בכתובה תמיד ולא היא, ועוד שהוא [מוחזק] ועומד, והיא מיחסרא גובינא, אם באו למכור לאחר זכות ספק שלא נמכר יותר משלה, ולישנא דמתני' [משמע] ששמין זכות ספק[ה], דקתני כמה אדם רוצה ליתן שאם נתארמלה או נתגרשה, והא ליכא למימר שאותן דמים יתנו הזוממין, שהרי לא זכות ספקה (יבואו) [באו] להפסידה, אלא זכות ספקו, (שיהו) [שהיו] מחיבין אותו. וי"ל דה"ק, שמין זכות ספקה כמה אדם רוצה ליתן בטובת הנאה שלה, ואותו טובת הנאה לא (נשלמו הכל) [ישלמו וכל] השאר [ישלמו, שכל השאר] היו מפסידין אותו בעדותן, אבל אותן דמים של טובת הנאה לא היו מפסידין אותו, שהרי גם עתה כשהוזמו אם היתה רוצה למכרה יתן לה הבעל טובת הנאה זו, או דילמא זכות ספקו קאמר מתני', ואותן דמים יתנו העדים ולא מיחייבי להו כולי האי שיתנו כל הכתובה חוץ מטובת הנאה, דשמא לא נפסד בעדותן כל (תוך) [כך], שמא ימות למחר ותגבה כל כתובתה, כי היא לא תמכרנה לו בטובת הנאה, אבל יתנו לו מה שהיו מפסידין אותו, שאם לא (הוזמו) [היה] פורע מיד [עכשיו שהוזמו יש לו בה זכות] ספיקו בתחילה, (ושמא) [ושאם] נתארמלה דמתני' הכי (אומ') [קאמר כמה אדם רוצה ליתן בכתובה של זו שהיא תלויה] בספק שאם נתארמלה תגבה כתובתה ואם מתה יירשנה בעלה, ושמין ב"ד את זכות ספקו. רב חסדא [אמר] בבעל. זכות ספקו של בעל אומדין כמה אדם רוצה ליתן בו, ואותו סך יתנו הזוממין. רב נתן אומר באשה. זכות ספקה אומדין ואותו לא ישלמו, וכל השאר ישלמו, וחומר גדול הוא אצלן. אמר רב פפא. שמין באשה כרב נתן, ובכתוב[ת]ה לא ישלמו לו אלא העודף לכתובה על הדמים הללו, אבל לא נכסי מלוג שלה, ואע"פ שאף נכסי מלוג שלה היו מפסידין אותו בעדותן מלאכול פירות בחייה ומלירש אותן במיתתה, אין משלמין, כי יכולין לומר אנן לא העדנו אלא על הכתובה, ולא ידענו שיהו לה(ם) נכסי מלוג.
<h2>דף ג:</h2>
מעידין את איש פלוני וכו'. אמרינן בגמרא בלישנא בתרא, אמר רב יהודא אמר שמואל, המלוה את חברו לי' שנים אין שביעית משמטת אע"ג דאתי לידי לא יגוש, השתא מיהא לא קרי' ביה לא יגוש. אמר רב כהנא, אף אנן נמי תנינא כמה אדם רוצה וכו' ואי אמרת שביעית מש(ט)מטתו כלהו נמי בעי שלומי ליה, ואע"ג דאמר רבא הכא ב"ע [במלוה על המשכון] ובמוסר שטרותיו לב"ד לא בא (רבה) [רבא] לחלוק על הדין אלא לסתור דלא נפשוט דין זה ממתני'. הא דאמרינן איכא דאמרי אין שביעית משמטתו לא כתבה רבינו הגדול ז"ל בהלכותיו, ולא ידעי' אמאי, דאיהו ס"ל דשביעית נוהגת בזמן הזה בפרק השולח [גיטין ל"ו ע"א], וכן הדין כמו שכתבנו שם. ור"ת ז"ל פסק בפ' כי האי לישנא בתרא, אע"ג דרבא דחי ליה, ואיתי ראיה מההיא דאמרינן בפרק (יש נוחלין) [מי שמת (ב"ב קמ"ה ע"ב)] גבי שושבינות שאין [שביעית] משמטתה משום דלא קרי' ביה לא יגוש, ופי' הרב ז"ל, לפי שאינה נפרעת אלא בזמנה. אע"ג דאתי לידי לא יגוש, ואין זו ראיה דקתני דילמא לא אתי לידי לא יגוש לעולם שמא לא ישא כמוהו, אבל הכא אתי לידי לא יגוש. אבל אין ספק שהלכה כלישנא בתרא, חדא דלישנא בתראה הוא, ועוד דמתני' כפשטה אתיא הכי ואדיחויא דרבא לא סמכי' דלא פליג עליה אלא דיחויא (דרבא) [מדחי ליה]. ועוד אומרי' בשביעית בזמן הזה דהוא מדרבנן והלך אחר המיקל, וכן פסק הר"ם הספרדי ז"ל [הלכ' שמיטה פ"ט הט"ו] ודאמרי' ע"מ שלא (ישמיטנו) [תשמטנו] (ב)שביעית אין שביעית משמטתו, כתב הרב הנזכר ז"ל דה"ה ליובל שתנאו קיים וצריך תלמוד, שהרי מקרא צווח ולא תמכר לצמיתות, שלא יעשה דבר שמכירתו תהא לצמיתות כדדרשי' [פסחים כ"ב ע"ב] לא יאכל, לא יהא בו התר אכילה. ועוד אני אומר, שזה הכתוב אזהרה למוכר היא שלא ימכור לצמיתות, וכל היכא דלמוכר אזהריה רחמנא (ליתא) ליכא תקנתא בתנאין דלאו דבר שבממון הוא, כיון דמוכר הוא נמי מוזהר ולא מצי מחיל, דמי לריבית דאזהריה רחמנא ללוה ולא מצי לאתנויי ע"מ שלא יהא בו משום ריבית.
המלוה את חבירו סתם אינו רשאי לתובעו פחות מל' יום. אומר היה ר"תם ז"ל דה"ה לשואל כלי מחבירו שאין שאלה פחות מל' יום, וגמר לה מדתניא טלית שאולה כל ל' יום פטורה מן הציצית, משום דכתיב כסותך, מכאן ואילך חייבת. לפי שסתם שאלה היתה ל' יום ומכאן ואילך אין זה סתם שאלה. וכיון דנפק' ליה מדין סתם שאלה ה"ל כדידיה וחייבת מדרבנן. ואין ראיה זו כלום, דכל ל' יום פטורה דעבידו אינשי דמשיילי תלתין יומין, ומכאן ואילך חייבת מפני מראית העין, דלא עבידי אינשי דמשיילי טפי. אבל כל אימת דבעי מאריה אתי ושקיל ליה. וכן דעת הרב המחבר ז"ל, וראיה לדבר מההיא דאמרינן במסכת שבת פרק השואל [קמ"ח ע"א], השאילני לא אתי למיכתב הלוני אתי למיכתב, ופרש"י ז"ל דהלוני משמע לזמן מרובה, דקי"ל במסכת מכות סתם הלואה ל' יום, ואמר' נמי [שם ע"ב] גבי וכן אשה לא תשאיל ככרות בשבת, בשבת הוא דאסור הא בחול שפיר דמי וכו', ולא מקשי' בלשון שאלה אמאי שרי, משום דלשון שאלה לאלתר משמע, ואין חוששין שמא יוקרו החטים. מכל הני שמעינן שאין סתם שאלה הלואה שהוא ל' יום. ובאבל רבתי תניא, המשאיל לחבירו לילך לבית האבל אינו רשאי ליטלו עד שיצא ימי האבל, וברגל עד שיצאו ימי הרגל ובמשתה עד שיצאו ימי המשתה. משמע הא סתמא קודם שיבאו ימי הרגל ובמשתה נוטלו.
<h2>דף ד.</h2>
שלא השם המחייבו מלקות מחייבו תשלומין, מלקות [משום] לא תענה, תשלומין משום ועשיתם לו כאשר זמם. כל המשלם אינו לוקה. כדי רשעתו, [משום] רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו [משום] שתי רשעיות. ובמסכת כתובות [ל"ב ע"א] מקשינן, ונימא כל הלוקה אינו משלם וילקה ולא ישלם, ומשני' בפירוש רבתה תורה עדים זוממין לתשלומין (ניליף) [ויליף] לה התם מקרא.
<h2>דף ה.</h2>
משלשין בממון. נעשי' ב"ד שלישי בין העדים להשוות ביניהם, כדמפרש ואזיל. עד שיזומו את עצמם. בעסקי גופן ולא בעסקי ההורג, כדמפרש ואזיל. לגמלא פרחא. מין גמלים שהן קלים.
באו אחרים והזימום. פרש"י ז"ל והרי"ף ז"ל, באו אחרים והעידו שפלוני הרג את הנפש והזימון אלו המזימין לראשונים, ושוב באו אחרים והעידו באותה עדות שפלוני הרג את הנפש, ובאו אותן המזימין עצמם והזימום אף לאלו, כולן נהרגין, ששני' מזימין את הג', אפילו מאה. ר' יהודה אומר אסטיטית היא זו, כלומר זו הכת צבעת היא, שהיא צובעת את הארץ בדם כאדם שצובע בסטיס וקוצה, ואינה נהרגת אלא כת הראשונה בלבד. וטעמיה דר' יהודה מפרש ליה ר' יוחנן, דהלכתא כותיה משום דאמרינן אטו כ"ע גבי(הו) הני [הוו] קיימי, פי' גבי הך כת שהיא מזמת לכולן, לפיכך אין אנו מאמינין אותה, ולפיכך הקשו בגמרא (אסטיסית) [איסטטית] היא זו אפילו כת ראשונה (פטורה) נמי פטורה. ומאי דאמרינן בגמרא לימא ר"ל דאמר כר' יהודה, י"מ דכי היכי דר' יהודה פסול להנך משום חזקה (דעלמא) [בעלמא], דאמרינן אטו כ"ע גביהו הוו קיימי, וכיון דאיכא (הזמה) [חזקה] במילתא חישינן דסהדות' ריעא הוא, ה"נ פסלינן לסהדי דההיא איתתא משום חזקה דאמרינן מכדי ההיא אתתא מתיא לכולהו ואמרה דכולהו ידעי בסהדותא, והיכי אפשר דכולהו קימי גבה וידעי בסהדותא דידה, וכיון דהך סהדותא נמי ריעה, דהא אשתקור קמאי פסלי לה משום הך חזקה וחישי' דילמא משתקרי בתראי, והינו דמתרץ ר' יוחנן לקמן, אבל הני ידעי בסהדותא והני לא, כלומר אע"פ שהיא הביאתן לב"ד כיון דנמצאו שקרי' אין כאן חשש אטו כ"ע ידעי בסהדותא, דקמאי לא ראו ולא ידעי. אבל רבינו הגדול ר' יצחק ז"ל שנה בכאן פירושו, ואמר דקס"ד השתא דטעמי' דר' יהודה משום דכיון דאתיא לה כת קמיתא ואתזמא לא מקבלי' תו סהדי מהאי סהדותא אההוא גברא, שהוחזקו כולם כמי שהוחזקה הכת הראשונה, דדילמא איכא דסני ליה ומהדר בתריהו ושכיחי שקרני, וה"נ אמר ר"ל בדינא דאיתתא. ואע"ג דלא אמר ר"ל הכי אלא בתרי זמני, הני מילי בהכחשה דאי לאו דאשתקור תרי זמני לא הויא חזקה, דאמרינן מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני, אבל בהזמה התורה האמינה למזימין ובחד זמנא הוי חזקה. ולמאי דקס"ד [השתא] מאי דקתני מתני' אינה נהרגת אלא כת ראשונה בלבד, לא (קשט) [קשיא] לן דדינא הכי הוא, דכת ראשונה נהרגת ולא שאר הכתות, דכת (ד)ראשונה מקבלין סהדותא ונגמר דינו של רוצח על פיה ולא השנייה, כדאקשי' לעיל אסטיטית היא (זו) וכו' ההיא קושיא אליבא דטעמיה דר' יוחנן דבמסקנא הוה מקשי' לה. ודבר זה מפורש בהלכות רבי' הגדול ז"ל. זו היא הסכמת כל רבותי' האחרונים ז"ל שפי' (באו אחרים והזימום לאלו שהזימו משנתי' כך הוא כמו שכתבתי, שהכת הא' מזמת לכולן וכולן מעידין על אותו רוצח שהרג את הנפש. והגאונים הראשונים ז"ל פי', באו אחרים והזימום לאלו שהזימו הראשונים, ואמרו להם עמנו הייתם ובאו אחרים והזימו לאלו שהזימו זוממי זוממין ואפילו מאה, אלו מזימין לאלו ואלו לאלו כולן נהרגין. כלומר, אותן (כ)שההזמה חלה עליהן. זה פירשו הראשונים ז"ל, וכן מצאתי אני מפורש בתוספת' כדבריהם ואע"פ שאינן נביאים, הם בני נביאים ומימיהם שותים האחרונים. וזהו לשון התוספתא [פ"א ה"ו], מעידין אנו באיש פלוני שהרג את הנפש ובאו אחרים והזימום, הנדון פטור כת ראשונה חייבת. באו אחרים והזימום, הנדון חייב וכת הראשונה פטורה וכת השנייה חייבת. כת א' נכנסת וכת א' יוצאה ואפי' מאה כלן חייבין. ר' יהודה אומ' אסטיטית היא זו ואינה נהרגת אלא כת הראשונה בלבד. וטעמיה דר' יהודה מפרש ליה ר' יוחנן בגמרא, משום דאמרינן אטו כ"ע [גבי הני] הוו קיימי, כלומר כיון שבאו ד' כתות כל א' מזמת לחברתה אין נאמנים דחישי' דילמא איכא דמהדר ומוגר ומיתי סהדי שקרי דאטו כולהו [גבי] הני הוו קימי. ואפשר שגרסת ראשונים הכי, אטו כ"ע הני גבי הני הוו קימי דהכי דייק לישנא. ואי קשיא לן, ר' יהודה דקאמר אין מקבלין הזמה של כת רביעית, א"כ כת שלישית נמי עדותה בטלה לפי שאי אתה יכול להזימה, וכת שנייה נמי אינן (כזוממי) [בזוממי] זוממין, וכדאמר בפרק אלו הנשרפין [סנהדרין ע"ח ע"א], וי"ל שאני התם דלא מקיימו עליהו הזמה אע"ג דאתזמו, אבל הכא משום חששא בעלמא הוא דמבטלין סהדותא, ואלו ידעי דקושטא קאמרי מקיימו עלייהו הזמה, אלא דכיון דמבלבלא סהדותא כולי האי מבטלינן להו לכולהו למפרע.
באו אחרים (והזימו). שהעידו [עליו] כעדות הראשונים. והזימום. אלו השנים [שהזימו את הראשונים הזימו גם את האחרונים]. אפילו. הן מאה כתות זו אחר זו וכת אחת הזימה, כולן יהרגו. אסטיט היא זו. כת של עדות סטיא וסרה היא, כך נטלו עצה ביניהם להזים את כל הבא להעיד עליו.
<h2>דף ה:</h2>
הוחזקו זו. להביא עידי שקר ולא נקבל עוד עדותה. אם היא הוחזקה. לחזר אחריהם כל ישראל מי הוחזקו לשמוע לה שתחז[י]קו האחרים בשקרים.
עד שיגמר הדין. [אלא אם כן נגמר תחלה הדין] של נדון ליהרג ואח"כ הוזמו. נפש בנפש. בעדים זוממים כתיב [דברים י"ט] לא תחוס עינך עליו וגו'. לעשות לאחיו. משמע (שיהא) [שהרי] אחיו עדין קיים. מה שנים אין נהרגין עד שיזומו שניהם. כדמפרש ואזיל.
ר' עקיבא אומר לא בא הג' להקל עליו וכו'. לא הוצרך ללמדנו זאת, דממילא ידעינן שב' מזימין את השלשה, שהרי שני עדים כשרים לכל עידות, וממילא ידעינן שאין נעשי' זוממין עד שיזומו כולם (כא' כיון דכולם נעשין) [שהרי כולם כאחד נעשו] עדים, וקרא כתיב והנה עד שקר העד [דברים י"ט], דמשמע כל העדות, ולא בא אלא להחמיר עליו ללמד, שלא תאמר הואיל ובלאו הוא היתה העדות מתקימת לא יעשו בו דין הזמה, לימדך שאף הוא מן המקימי' דבר. על אחת כמה וכמה וכו'. שמצינו מדה טובה מרובה ממדת פורענות, במדה טובה הוא אומר [שמות ל"ד] נוצר חסד לאלפים, במדת פורענות הוא אומר על שלשים ועל רבעים. בדיני נפשות. דכתיב והצילו העדה דמהדרה אזכותה. אחד דיני ממונות. בדיני ממונות נמי עדותן פסולה.
<h2>דף ו.</h2>
הא דתנן בד"א שהתרו בהם. יש מפ' דאתרו ביה מקמיה עדים כשרים, דבתר עדים כשרים לאו כלום הוא, דכיון דחזו תו לא מפסלי עדים הראשונים, דאי לא תימא הכי, כל קרוב יציל קרובו שיתרה בו כדי שיפטר. וכן נמי האי דאמרינן בגמרא למיחזי אתיתו, מפ' הכי (אפי) [אם] בתר דאתו סהדי קמאי אתיתו למיחזי או מקמי דאתו אינהו אתיתו ולאסהודי, ולא דייק אלא [כל] שבאין עדים מרובין קודם שיעידו שואלין אותן, כל שאמרו להעיד נאמנין, וכל שאמרו לראות נאמנין [ו]לכולהו אמרי' ודוקא בשכבר העידו עדותן בב"ד ונמצאו קרובין או פסולין, אבל אם לא העידו משתקין אותם וה"ל עד הרואה ואינו עד לא לפסול אחרים ולא לפסול עצמו מלעשות דיין. וזה שלא כדעת דברי הרב ר' שמואל ז"ל. ואע"ג דתנן מה יעשו שני אחין שראו, לא ראו בלחוד, אלא שראו וספרו דברי' בב"ד, אבל לא הגידו אינן מקימין דבר ואין לפסול אחרים בשבילן. ותמהני, כיון שיש לומ' למחזי אתו, האיך אנן מאמינין פסולין לפסול העדות, [וא"ת] (ד)מסתמא נמי פסול הוא העדות עד שיאמרו למחזי אתינן, ובהכי נאמנין מתוך שיכולין לשתוק ולא יעידו, (או) [אלא] שיכנסו בב"ד, והלא איפשר שלא היו שם כלל. ושמא נאמר שאין מצילין אלא כשראו הכשרים, ואין זה משמ' הדברי', אלא כיון שהדברי' ספק בטלה העדות. ואיכא מאן דגריס למיחזי אתו או לאסהודי אתו, כלומר דלרחוקים וכשרים שילי' ואי אתו אינהו ואסהודי, ובתריהו אתו פסולים למיחזי או אם הזמינום לפסולין להעיד, דפסולין לא מהימני, משום דדילמא למיחזי אתו והשתא בעו (למפטריה) [למיפסדיה] מיליהו ואין שומעין לזה שאמר שלא כהלכה שבכל הנסחאות. ובתשובה לרבי' הגדול ראיתי בשנים החתומים על השטר ונמצא אחד (רחוק) מהן קרוב והשני רחוק וזכור העדות ושניהם באו להעיד, אלא שלא היה יודע בקרבתו, והכשיר רבינו ז"ל עדותו של שני וחייבו שבועה על פיו, ובלבד שלא יהא רגיל בו שאיפשר הוא, ונאמן לומר לא ידעתי בפסולו כשם שנאמן לומר למחזי אתינן, זהו תורף דבריו ז"ל. ולא ידעתי לדברים הללו על מי שיסמוכו, עד שעמדתי עליהם ממה שמצאתי עכשו בתוספתא [סוף פ"א], דתניא ר' אומר אף בדיני ממונות והוא לא ידע שיש להם קרוב או פסול תתקיים עדות בשאר עדים, ופירושה בדברי רבי' ז"ל בדיני נפשות כשר בשלא התרו בהם דלמחז' אתו, ואף בדיני ממונות שאין בהם התראה אם לא היה יודע העד השני שיש למלוה וללוה כאן קרוב או פסול תתקיים עדות בשאר. ואיפשר היה לומר דהכי קתני, אם המלוה [לא] היה יודע שיש בהם בעדים קרוב או פסול עדות האחרים כשר, מיהו גמרי' מינה שכשאנו פוסלין בנמצא אחד מהם קרוב או פסול הוי טעמא משום שנטפלו לפסולין, הילכך אם היו שוגגין או המלוה טעה ולא נצטרפו לדעת, הכשרים בהכשירן ונסלקה מהן עדותן. וזה [כ]דעתו של רבי' ז"ל, שתלה הדבר בדעת העדים, כדאמ' למחזי אתיתון או לאסהודי, אלא שזה בדעת הפסולין, וזה בכשרין הוא תולה הדבר, (ודברינו) [ודבריו] מראין בתשובתו שעל הכשרים שאלו למיחזי אתיתו או לאסהודי, דאי לאו (למיחזי) [לאסהודי] אתו לא נצטרפו, ואעפ"כ עדותן כשרה שהרי ראו ודקדקו בדבר. והעקר כמו שפירשתי, דלכלהו אמרי' להו, והכי דייק לישנא דגמרא וכולהו מהמני ואין חוששין לקרוב שיציל, שעל כרחין בדיני נפשות אם רצה להציל מציל שיתרה בו ויעיד, והרי האחרים שראו על מנת להעיד נפסלו.
עוד כתב רבי' הגדול משמיה דגאו' ז"ל דבעדות שבשטר שחתמו ג' ונמצין שנים מהם קרובין לזה לא פסלין ליה שטרא, דאמרינן למחזי אתא ורווחא שבק למאן דקשיש מיניה ואתא חד מיניהו וחתם. וסיוע לדבריהם מפו' בתוספתא [גיטין פ"ט הי"א], דתניא שטר שחתמו עליו ה' עדים ונמצאו ג' הראשונים קרובין או פסולין תתקיים עדות בשאר. פי' משום דאמרינן לרבויי לסהדי עבד ולא לסהדותא איכוין, א"נ משום דאמרינן הני כשרים רוחא שבוק ואתו הנך וחתמו, והיינו נמי דאמרינן בגמרא בבבא בתרא פרק גט פשוט [קס"ב ע"ב], מלאוהו לקרובים כשר. וכן כת' רב חננאל ז"ל, ובודאי כ"ש לשנים האחרונים שנמצאו קרובין או פסולין שהוא כשר דאמרינן בתר הכי אתו הנך וחתמו. וה"ה לשנים אמצעיים שנמצאו קרובין או פסולים דאיכא למימר רוח שבוק בתראי לסהדא אחרינא ואתא האי וחתם, ובריתא רבותא קמ"ל דאפילו הראשונים השטר כשר. וכן כתב רבי' האי גאון בתשובה, אלא שאומר ובלבד שיהו שנים רצופים כשרים, ואל תחוש לדברי מי שאומר דאחרונים ואמצעיים השטר פסול, וכבר הארכתי בענין זה בפרק גט פשוט. ולפי דברי רבנו ז"ל, אף בשבאו עדים והעידו שישבו שלשתן להעיד וכתבו עדותן זה בפני זה, אם נמצא אחד מהם קרוב או פסול למלוה או ללוה לא מבטלינן לשטר מספק, דאמרינן לא הוה ידע בקרובותיה דהאי, וכן נראה מן התשובה שלו, וכן הדין בשנים שהיו כא' בכתב, אבל בקרובים העדים זה לזה מכיון שנודע שחתמו זה בפני זה פסול, שבודאי יודע היה בקורבת עצמו ואף ברגילין זה עם זה חשש רבי' בתשובתו, כמו שכתבתי.
בזמן שהתרו בהם. בדיני נפשות [כי] אמרינן עדותן בטלה, בזמן שהקרוב או הפסול נשתתף לעדות מתחילה להיות [מן ה]מתרין בעוברי עבירה. אבל אם לא התרו בהם. ולא כוונו להיות עדים בדבר, לא פסלה עדות האחרים בשביל ראייתן של אלו, דמה יעשו ב' אחין [שראו] עם עד שלישי מן השוק באחד שהרג את הנפש. היכי אמרינן להו. לקרוב או פסול אם מתחלה לעדות נתכון.
והוא שהעידו כולם תוך כדי דבור. קאמרה מתני' מאה כשנים, אבל אם העידו שנים ולאחר הזמתן באו אחרים, הרי הם כשתי כתות לכל דבר. ומתני' כשכל אחד ואחד התחיל להעיד בתוך כדי דבור של סיומו של חבירו.
כת' ר"ח ז"ל, האיך דרך זו התראה ששנה במשנתינו, ואמר אמרינן להו למחזי אתיתו שמא שמעתם זעקה ורצתם לראות מה היא, ולא לעדות נתקבצתם, ונזדמן לכם וראיתם שזה הרג, או נזדמן לכם וראיתם שזה הלוה את זה כך וכך ממון. א"כ ראיתם מה יעשו שני אחין שראו לא' שהרג את הנפש שתבטל העדות בכך (ואם) [והן] לא באו להעיד אלא לראות בלבד (יעמד) [ועמד] הדבר, כי אין העדות מתבטלת אלא א"כ אומ' להעיד נתכוונו ונתקבצנו לכך ונמצא א' מאלו שנתועדו לעדות קרוב או פסול, ע"כ. והראב"ד ז"ל, מה שנים נמצא א' מהן קרוב או פסול עדותן בטלה, והאי עדותן בטלה דשנים לגמרי, דאפי' סהדות' דהעד כשר לאו כלום הוא ולא לאשתבועי (לב"ד) לבעל דין כדינא דעד אחד, אלא אמרי' כיון דמצטרף כשר לפסול, פסיל ליה לכשר. דאס"ד דהאי עדותן בטלה דשנים דלא נהוו כשנים אלא כ' עד א', נימא נמי בשלשה דהאי דפסול פסול ותרי כשרים כשרים, א"כ מאי נפקא לן מינה, הא איכא תרי כשרים ועדות שלמה היא, ע"כ.
מיהא דאמרינן דאי אמרי לאסהודי אתינא נמצא א' מהם קרוב או פסול עדותן בטלה, דחיק רשב"ם ז"ל [ב"ב קי"ג ע"ב] דכל זמן שמתכוונים להעיד נעשים עדי', ומ"ה נקט בפרק דיני ממונות [סנהדרין ל"ד ע"ב] בג' שנכנסו לבקר את החולה רצו כותבין רצו עושין דין, דוק' לבקר שלא נתכוין להעיד עושין דין, אבל אם נתכוין להעיד כותבין ואין עושין דין דנעשו עדים ואין עד נעשה. ודקדק מתשובה אחת שהזכיר בה רש"י ז"ל [סימן רכ"ח], מכאן שאין בשכיב מרע מלומ' אתם עדי, דעל כרחיך הכא לא אמר להו אתם עדי, דאי אמר להו אתם עדי היאך עושין דין, הא אין עד נעשה [דיין]. ונר' דאין שיך לומר דאין עד נעשה דיין אלא (ה"ק) עד שהוא צריך להעיד בפיו. דהא טעמא דאין עד נעשה דיין, או משום דבעי' עדות שאתה יכול להזימה, וכיון דהעדים עצמן דיינין לא ירצו לקבל הזמה על עדותן. או משום דכתיב [דברים ט'] ועמדו שני האנשים אשר להם הריב וגו', דדרשי' שני האנשים אלו העדים, לפני ה' אלו הדיינים, דבעי' שיעידו העדים לפני הדיינים ולא שיהו הם עצמן דיינים. והנך טעמי לא שיכי אלא בעד המעיד בפיו, אבל מי שנתכוין להעיד מה לנו בשביל שמתכוין. ועוד נראה, דהא אמרי' לאסהודי אתינא נמצא א' מהן קרוב או פסול עדותן בטלה, לא אמרו אלא דוקא כשהולכין כולן ומעידין בב"ד, אבל בשביל ראייה לחודה אע"פ שמתכוין להעיד לא. דאי לא תימא הכי, כל גיטין שנותנין אותם בפני קרובים או פסולין יפסלו אם יתכוין הא' להעיד. והאי דקאמ' מאי יעשו שני אחין, ודאי היו יכולים לתקן שלא ילכו שני[ה]ם להעיד. אבל פעמים שלא ידע זה בזה ויעיד הא' אע"פ שכבר העיד האחר כבר בב"ד, ואע"פ שהשני (הלך) [העיד] לאחר כדי דבור מ"מ עדותן בטלה, דשייך שפיר הא מילתא לאקושי שלשה לשנים אפילו בזה אחר זה, אע"ג דלענין שלשתן זוממין לא מקשי' אלא כשהעידו בתוך כדי דבור, הזמה משעת עדות היא דקא מתיא, אבל משעת ראיה קא מתחלי להיות עדים כשמתכוונים להעיד ובעי' שלא יהו קרובים מאחר שחוזרין ומעידים בב"ד הרי אלו עדות א' (ואם הוזם א' מהם או השני' ולא הוזמו כולן אין נהרגין).
<h2>דף ו:</h2>
שלא תהא סנהדרין שומעת העדים מפי תורגמן. צריכים שיבינו לשון העדים, ולא יעמידו מליץ בינותם. לעוזי. בעלי לשון אחר שאין הדיינין מכירין בה.
עדות מיוחדת. אחד רואה אותו מחלון זה ואחד רואה אותו מחלון זה. כתב הראב"ד ז"ל, איכא דבעי הכא, מאי קמ"ל רב יהודה השתא הלואה אחר הלואה ומנה דקא מסהיד (הא) [האי] לא קא מסהיד האי מצטרפי, עדות מיוחדת מיבעיא, דהא תרויהו בחד מנה קא מסהדי. ומתרצי לה בההיא דאמר' בשבועות [ל"ד ע"א], מנה מניתי לך בפני פלוני ופלוני ועדים רואים אותו מבחוץ מהוא, א"ל רב המנונא והלה מה טוען, אי אמר לא היו דברים מעולם הוחזק כפרן אי דאמ' אין שקלי ודידי שקלי כלומר חייב היית לי ופרעתם לי א"נ במתנה יהבתינון ניהלי כי עדים רואים אותו מאי הוי השתא טובא קמ"ל בעדות מיוחדת, דהתם בהלואה אחר הלואה כל חד וחד ידע דבהלואה שקל חד מנה, אבל הא אשמעי' דהיכא דמנה לו סתם ועדים רואין אותו בעדות מיוחדת, אי אמר לא היו דברים מעולם הוחזק כפרן כאלו ראו בבת אחת, ולהאי תירוצא איכא למפרך דאטו הלואה אחר הלואה מצי למימר לא היו דברים מעולם בודאי הא נמי הוחזק כפרן, ואיכא למימר דהא מחייבי' ליה למיפרע, ואי אמר לא היו דברים מעולם הוחזק כפרן. ואיכא למימר דהאי דקאמר עדות מיוחדת כשרה בדיני ממונות, להכי אמ' דחשבי' להו כאלו בבת אחת ראו, ואם נמצאת כת אחת זוממה או א' מהם זומם עדותן בטלה, מה שאין כן בהלואה אחר הלואה שאם נמצא עד א' זומם עד השני כשר וחייב על עדותו שבועה. א"נ אם יבא אחד ויעיד כמוהו יצטרף עמו וחייב לפרוע, ע"כ.
<h2>דף ז.</h2>
אילעא וטוביה קריביה דערבא הוו. פירש"י ז"ל, שהיו עידי הלואה. והרב אב ב"ד ז"ל כתב, שטענותיהן על עסקי פרעון, כגון שאמר לו לוה למלוה פרעתיך, ובטענה זו נפטר הערב והביא עדים שלא פרעו ונמצא הערב מתחייב לפרעו אלא שהיו קרובים העדים לערב. וזה הפירוש יותר נכון ומחוור, שאם היו עידי הלואה ואמרו שראובן הלוה לשמעון ולוי ערב, ולוי זה טוען ואומר לא היו דברים מעולם, למה לא יהיה נאמן לגבי שמעון ולא לגבי לוי, ומה ענין זה לזה, והיכי אמרינן בגמרא לאו בתר ערבא אזיל, הא ודאי לא אזיל בתריה, דהא אין כאן עדות שהיה לו ערב ולמה אתה קורא אותו ערב, אטו אם אמרו שנים ראובן הלוה לשמעון מנה וללוי מנה והם קרובים ללוי (ופסולים) [נפסלים] לגבי שמעון, והא נמי להא דמיא, אלא ודאי יפה כיון הראב"ד ז"ל שאמר שכבר נודע בעדים אחרים שזה ערב לזה, אלא שהלוה טוען פרעתי, ועל זה אמרו לאו בתר ערבא אזיל, דלא איפשר למימר דלא פרע ליה אלא א"כ אתה מיחייב הערב, ומ"מ איכא למידק הכא וליהימני לגבי לוה שלא פרע ולא ניהמניה לחיובי ערב ולפלוג דיבורא, מי לא אמרי' פלוני רבעו לרצונו הוא ואחר מצטרפין להרגו משום דפלגו דיבורא, שאדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע, כדאי' בפ"ק דסנהדרין [ט' ע"ב], ובפרק זה בורר [כ"ה ע"א] נמי אמרינן בר ביתוס אסהידו ביה תרי סהדי [ו]אמר חד לדידי אוזיף בריבית ופסליה רבא לבר ביתוס משום דאדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו [רשע], ומהימני' ליה שלוה בריבית ולא מהימן דאיהו אוזיף בריבית. ודכוותה במסכת יבמות [כ"ה ע"א] גבי עד שבא ואמר מת בעלה של אשה זו, הרגתיו או הרגנוהו, נאמן ומשיאין אשה זו על פיו, שאדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע ופלגינן דבורא, והכא נמי ליפלוג דבורא [ולהמניה] גבי לוה ולא לחיובי ערב. ואיכא דניחא ליה דבכל הני סהדי לאחיובי גברא קא אתו [או] למפסליה, וכיון שכן בעקר העדות שהם אומרי' שרבע או שלוה ברבית נאמנין זה שאמ' לדידי מילי אחריני נינהו ולא מקבלינן (להו) מיניה, אבל להאמינן שלוה לחייב לוה ולא לחייב ערב א"א. והרב אב ב"ד ז"ל כתב בתשובותיו שכל עדות שבטלה מקצתה מחמת פסול קורבא בטלה כולה ולא פלגינן דבורא, דהא לא פליג בהו רחמנא ואמר דמה שנים נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטלה אף שלשה, אלמא לא פלגינן עדות, אלא הא דאמרי' אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע, דוקא כשהוא מעיד על עצמו שאין זה (ה)עדות כלל אלא כמי שאינו דמי, שאין אדם נקרא לעצמו עד פסול כדי שנאמ' עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, ודמיא למאי דאמרי' לעיל במקיימי עדות הכתוב מדבר, דכי היכי שנמצא א' מן העדים [קרוב או פסול] עדותן בטלה, הכי נמי כשנמצא לאחד קרוב, שהרי מקצת העדות בטלה מחמת קורבה, וכי שאין ההורג פוסל שאר העדים מפני שאין העדים [אני] קורא בו עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, הכי נמי כשהוא מעיד על עצמו ועל אחר בכלל אין אני קורא בו עדות שבטלה מקצתה, לפי שאין עליו שם עד כלל. זה כתב אב ב"ד בתשובותיו. ויש ראיה לדבריו פ"ק דסנהדרין [י' ע"א] דאמרי' פלוני בא על אשתו הוא ואחד מצטרפין להרגו אבל לא להרגה. פשיטא, ומפרקי' סד"א אדם קרוב אצל עצמו אמרינן אצל אשתו לא אמרינן, קמ"ל. פי' סד"א אין אדם קרוב כ"כ אצל אשתו לא יהא עדותו שהוא מעיד עליה עדות פסולה לבטל כל העדות, לפי שבטלה מקצתה ובטלה כלה, קמ"ל דאשתו כגופו ואין זה עדות כלל, הילכך פלגי' דבורא כדפלגי' בגופן. והכא נמי אמרינן התם גבי פלוני רבע שורי אדם קרוב אצל עצמו אמרינן, אצל ממונו לא אמרינן. פי' ואף האדם פטור לפי שהוא עדות שבטלה מקצתה. ומה שפי' רש"י שם אינו נכון, שהוא פי' דסד"א הואיל ומהימן בההוא דבורא למקטליה לחבריה לקטליה לדידה קמ"ל. וכן פי' ההיא דאיתמר התם אדם קרוב אצל עצמו אמרינן אצל ממונו לא אמרינן והשור נסקל, ואע"פ שבעלמא אינו נסקל, הכא אמרינן מגו מתוך שאדם נסקל, אך זה [נסקל]. והפירוש הזה אינו נכון, שאין זו בדרך הסוגיא, דאיהו מקשה ליה מאי קמ"ל דפלגי' דבורא ונאמן להרגו פשיטא, ועלה קא מתרץ ולא קאמר אבל לא להרגה אצטריכא ליה. וכן כולה בדרך זו. ועוד בר מן דין שלא אמרו בשום מקום [בעדות] בטלה מתוך שנתקיימה במקצת נתקיימה בכולה, אלא הפך הוא הדין שכל עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, אלא עיקר הפי' כמו שכתבנו. ומצינו עוד כיוצא בזה בפרק חזקת הבתים [ב"ב מ"ג ע"א] וליסלקו בתרי מיניהו ולידינהו, ומקשו רבוותא ז"ל והא בעינן תחלתו וסופו בכשרות [ב"ב קכ"ח ע"א], ומפרקי' שאני עדות דמטא ליה הנאה מיניה, דלאו עד מיקרי (עד) ההיא שעתא, וכל היכא דמסתלק מההיא הנאה כשר, וכן כתב הר' יהוסף הלוי ז"ל. ולפי זה ניחא מה שאמרו בירושלמי [גיטין פ"א ה"א], כת' כל נכסיו לשני בני אדם והעדים קרובים לזה ורחוקים מזה ר' יוחנן אמר פסול. וסיועה ר' אלעזר ממתני' דתנן נמצא א' מהן קרוב או פסול עדותן בטלה, כלומר כי היכי דהתם עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה הם [הכי] נמי הכא.
ופסק רבי' הגדול ז"ל הלכתא כר' יוחנן ולא פלגינן דבור[א]. ולדידי לא ניחא לי, דהכא בגמרין משמע דאי לאו משום דאי ליתיה ללוה אזלינן בתר ערבא מיהימני לגבי לוה, אלמא פלגי' דבורא בכה"ג, [וי"ל דהכא] כיון דדינא בין מלוה ללוה הוה אי לאו האי טעמא מהימני, דעקר עדות לרחוקים, אבל התם סהדותא אתרויהו (נמי) [דמי] כחדא, וכיון שבטלה בטלה. ולדידי לא מסתבר הכי, אלא כך נ"ל, דהכא בשטענותיהן בפרעון החוב, כגון שהיה למלוה שטר כשר עליהם והללו טוענים פרענו והביא עדים קרובים לערב שפרע שאם נאמין אותו על הלוה לפטרו אף הערב פטור, וא"א לחייב זה ולפטור זה בשום פנים. וסבר רב פפא למימר כיון דהשתא מלוה עליה דלוה קאתי ולדידיה תבע וסהדי רחיקי מיניה פטרינן ליה ולא מתהני ערב בהכי. דאי נמי לא אתי סהדי לוה פרע, ואמ' ליה רב הונא אי ליתיה ללוה לאו בתר ערבא אזלי', וכיון שכן השתא פטרת ליה משעבודא דאיכא עליה ע"פ קרובין, הילכך ע"כ בטלה עדותן, והך דירושלמי אי לאו דמסתפינא מרבי' הגדול ז"ל ה"א דליתיה לדר' יוחנן, ומסייעא ליה (סיומא) [סיועה] דגרסי' עליה במסכת גיטין [ירושלמי שם] כתב כל נכסיו לעבדו את אמ' הוא גיטו הוא מתנתו מה את עבד ליה כגט הוא ועררו בטל או מתנה הוא ועררו קיים יבא כחדא כתב כל נכסיו לשני בני אדם כא' והיו עדים כשרים לזה ופסולין לזה [ר' אילא בשם ר' יוסי איתפלגין ר' יוחנן ור"ל, חד אמר מאחר שהם פסולין לזה פסולין לזה ואחרינא אמר כשרין לזה ופסולין לזה, ר' מנא לא מפרש, ר' יוחנן אמר מאחר פסולין לזה פסולין לזה ור"ל אמר כשרין לזה ופסולין לזה] א"ר אלעזר מתניתא מסיעא לר' יוחנן, מה שנים נמצא א' מהם קרוב או פסול עדותן בטלה, אף ג'. ר' יעקב בר אחא אמר איתפלגון [ר' חנינא חברא] (חברין) דרבנין, ורבנין חד אמר יאות אמר ר' אלעזר ואחרינא אמר לא אמר ר' אלעזר יאות. מאן דאמר יאות א"ר אלעזר נעשה עדות א' באיש א', ועדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, מאן דאמר לא אמר ר' אלעזר יאות, נעשה כשתי כתי עדות כשרים לזה ופסולים לזה, ע"כ. ועכשיו לפי זה הירוש' כיון שאמרו (שם) בגמרתנו שם במסכת גיטין [ח' ע"ב] (וכות') [בכותב] לעבדו כל נכסי קנויין לך דפלגינן דבורא ועצמו קנה נכסים לא, ע"כ הלכה כר"ל ולא (אמרו) יאות א"ר אלעזר. וכן דעת הר' ר' אפרים ז"ל. ושמא י"ל בדברי רבי' הגדול ז"ל דכיון דעדות שבכתב היא, נעשה השטר כולו דבר אחד וכמזויף מתוכו דמי, והיינו דאמר ר' אלעזר נעשה עדות אחת באיש א', כלומר שכתיבתם מצרפת הכל בעדות אחת באיש אחד ודמיא למתני', וכי מדמי לה (ר"ל) מעקרא לכת' כל נכסיו לעבדו לא ס"ד לדמויה לעדות אחת שבטלה מקצתה, דסבירא לן כמאן דאמר לא יאות אמר ר' אלעזר דכשתי עדיות דמי אלא משום דלא פלגי' דבורא אפילו בעלמא הוא, אבל לר' אלעזר לא דמיאן להדדי, אלא שאין זה כדין, ומחוורתא כדברי הר' אפרים, דליתא לדר' יוחנן ובלישנא דר' מונא דאיתמר התם במסכת גיטין לא מפרש אלא חד אמר פסולין לזה ולזה וחד אמר כשרים לזה, הילכך לא סמכי' עלה למפסק כר' יוחנן. והוי יודע דלפי דברינו אנו לא דמיאן ה"מ דהכא (למיפלג) [לפלגינן] דבורא דרבא דבפ"ק דסנהדרין [ט' ע"ב] ובפרק זה בורר [כ"ה ע"א], דהתם טעמא אחרינא הוא, דבעיקר המעשה עצמו שהם מעידין עליו אנו צריכין לומר לא כך (הנה) [היה] המעשה שבא על אשתו או שלוה ממנו הוא, אלא שזה בא על אשת איש והלוה בריבית, ולפיכך אין אומרין כן אלא במעיד על עצמו ועל אשתו שהיא כגופו, כדפרישית לעיל, אבל הא מילתא דבשמעתין ודמערבא טעמא אחרינא הוא ולא דמיא להא כלל, שאלו שני דברים הרי אפשר נתן לזה ולא נתן לזה, וכן ההיא דגיטין לא דמיא לה, דהתם גט כשר הוה אלא שאינו נאמן על הנכסים לגבי שטרות ונאמן על עצמו בשביל הגט. ובתשובה לרבי' האיי גאון ז"ל, בשטר צואה שאחד מן העדים קרוב לאחד מן היורשין, והשיב ידוע הוא דראובן לגבי קרוב דיליה כמאן דליתיה דמי ואין לקרוב ההוא אלא עד א', אבל הרחוקים מן ראובן יש להם שני עדים ראובן והאחד שעמו, ומן העקר הזה ההיא דאמר רבא פלוני בא על אשתו הוא ואחר מצטרפין להרגו אבל לא להורגה, ואמרינן דבתרי גופי' פלגינן דבורא דברי הכל, אלו דברי הגאון ז"ל. ומדבריו למדנו שהוא דוחה דברי ר' יוחנן שבירושלמי.
יש מפרשי' דאלעא וטוביה היו מעידי' על ההלואה ועל הערבות, וסבר רב פפא דפלגי' דבורא ומהימני' להו אהלואה ולא מהימני' להו הערבות, ולא הוה שמיע לר' פפא הא דר' יוחנן דירושלמי שממון מצרפן, וא"ל ר' הונא דודאי הלואה מצרפן. והרב אב ב"ד ז"ל פירשה לההיא בפרעון החוב שהלוה והערב (ידעין) [מודין] היו, אלא שהיה הלוה טוען פרעתיך בפני אלעא וטוביה, ובאו הם והעידו דמעולם לא פרעו בפניהם, וסבר רב פפא כיון דלגבי מלוה ולוה רחיקי נינהו והם אינן באין להעיד אלא הערב עדותן כשרה, ואמר להו ר' הונא סוף וכו'. והרב ר' אברהם בר' דוד ז"ל מפרשה כן מטעם נכון, שהרב ז"ל אומר אם היו מעידים על ההלואה ועל קרובם שהוא ערב ודאי הוה פלגינן דבורא, ולא היה רב הונא חולק בכך על רב פפא, שהרי כשתי עדויות הם ההלואה ועדות הערב, וראיה לדבר דהתם בפ"ק דגיטין [ח' ע"ב] פשי' לן דעצמו ונכסי קנויין לך, עצמו קנה נכסים לא קנה דפלגי' דבורא כיון דשני דברים חלוקים הם.
משיראו כמנאפים. שנהגו ענין נאוף ששוכבין בקרוב בשר ואין זה אלא כדרך תשמיש. כמכחול בשפופרת. שפופרת קנה חלול שנותנין בו כחול לכחול עינים, מכחול הוא קיסם שבו נוטלין את הצבע מתוך קנה.
<h2>דף יא:</h2>
אפילו הוא מעצמו. פי' שהוא נדה עצמו על תנאי אם לא יעשה כך וכך וקיים התנאי צריך הפרה, שאם לא הפר הוא עצמו את נדויו חל הנדוי עליו. מאי דכת' [יחי ראובן וגו'] וזאת ליהודה. מה ראה לסמוך יהודה לראובן ומה ראה להתחיל בברכת יהודה וזאת ליהודה, אלא לפי שהיו עצמות כל השבטים שלדן קיים ועצמות יהודה מגולגלין, [אמר לשון זה יחי ראובן, כלומר ראובן שלדו קיימת כאילו הוא חי וזאת תהיה ליהודה שהם מגולגלין]. עצמות של שבטים יצאו ממצרים ונשאום בניהם למדבר, וזהו שאמר יוסף לאחיו והעליתם את עצמותי מזה אתכם [שמות י"ג]. על אבריה לשפא. נכנסו עצמותיו למקום חבוריו (ששופו ממנו) [ששפו משם] כמו דשף מדוכתיה [חולין מ"ב ע"ב].
<h2>דף טו:</h2>
א"ל ר' יוחנן מאי קאמרת. אי תנית קיים פטור תני חייב בלא קיים ואע"פ שלא בטל, ואי (לבטל) תנית חיובא [בביטל] על כרחיך ה"ל למתני (הפרה) [פטורא] בלא בטל, כגון שלא שחטה עדיין, ואע"פ שלא קיים עשה שבה תוך כדי דבור. תני קיים ולא קיים. כלומר, קיים לעשה שבה תוך כדי דבור של התראה פטור, לא קיים (תוך) עשה שבה תוך כדי דבור של התראה חייב, ואפילו שלח' לאחר זמן, כיון שלא קיים העשה תוך כדי דבור של התראה דקי"ל כל תוך כדי דבור כדבור דמי וכי עבר על התראה חייב.
<h2>דף טז.</h2>
אמרינן בגמרא, תנן התם, הנוטל אם על הבנים ר' יהודה אומר לוקה ואינו משלח וחכמים אומרים משלח ואינו לוקה, זה הכלל כל מצות לא תעשה שיש בה קום עשה אין חייבין עליה, א"ר יוחנן אנו אין לנו אלא זאת ועוד אחרת. א"ל ר' אלעזר היכא, א"ל לכי תשכח, נפק דק ואשכח דתניא אונס שגירש אם ישראל הוא מחזיר ואינו לוקה, אם כהן הוא לוקה ואינו מחזיר. הניחא למאן דתני קיימו ולא קיימו, אלא למאן דתני בטלו ולא בטלו מאי איכא למימר, אמר רב שמעיה כגון שהדירה על דעת רבים. פרש"י ז"ל שמצא לה עון והדירה על דעת רבים ועל דעת ב"ד. ותמיה' אם מצא בה עון היאך הוא לוקה, הרי אינו רשאי לקיימה, כדתנן מצא בה ערות דבר אינו רשאי לקיימה, וא"ת כגון שאמר הוא מצאתי בה ערות דבר ואין אנו מאמינין לדבריו, ולפי' הוא לוקה, ומ"מ נדרו נדר, שאם (אמת כדבריו) [אמר בדבריו כך] חל נדרו על דעת רבים ואין לו הפרה, וא"כ היאך אמ' לקמן שלדבר מצוה יש לו הפרה והרי אין כאן מצוה להתיר נדרו אלא שלא להתירו. ואיכא לפרושי, כגון שאמר מצאתי בה ערות דבר פלוני וגרשה והדירה על דעת רבים בלא שום תנאי בעולם, ונמצא שם רע שאינו, כגון שבאו עדים שזנתה או שהיתה פסולה והוכחשו או הוזמו והוא היה יודע בהן (שאינו) [שאין] אותו שם רע כלום, לפיכך הוא לוקה, שעדיין אסורה לו מחמת הנדר שחל על דעת רבים שהיו סבורין שהיתה אסורה לו, כמו שהעידו אותן הראשונים אע"פ שנמצא שם רע שאינו, ואסיקנא על דבר מצוה יש לו התר, וכיון שנמצא שם רע שאינו מתירין לו, שאין דעת הרבים אלא לקיים המצות ולא לבטלן, זה תורף פרש"י ז"ל, ולמדנ[ו] מדבריו ז"ל שאין נדר על דעת רבים [כלום] אלא בשנדר לקיים מצוה, אבל לדבר הרשות לא. ויש לסברא זו רגלים בפרק השולח [גיטין ל"ה ע"ב], דאקשי' התם ולדרה ברבים, ואמרינן דיש לו הפרה, ולא אקשי' ולדרה על דעת רבים, ולדעתי לא נתכוון הרב בפי' הזה אלא לומר שאין על דעת רבים חל בדבר אסור ואונס שהדיר אסור הוא לו והיאך הרבים נסכמי' לו, וכבר כתבנו הרבה בענין זה. דעת ר"ת ז"ל, דלדבר מצוה יש לו הפרה דוק' כי הנך מילי דמקרי דרדקי דהוו סברי רבנן דמדרי ליה למיעבד מצוה ואישתכח דאסורא הוה, דלא אשתכח דדאיק כותיה דעל דעת אביהם של תינוקות הודר ועל דעתם הותר, ואנן סהדי שנתחרטו, אבל אם היתה שם מצוה אחרת אין מתירין לו בחרטה אחרת, שמא לא נתחרטו הרבים, ואם נתחרטו שנולדה להם דעת חדשה איהו למיסר ליה שוינהו שלוחין ולא למשרי ליה. ודאיק לה מדקאמרינן כי הא, אלמא לא בחרטה אחרת. ואין פי' זה מחוור, שהרי אונס (שהתיר) [שהדיר] את אשתו אין בו כעין מצוה זו אלא אם כן מפרש שהדירה על דעת רבים משום חשש ערוה כדברי רש"י ז"ל, ולא נתכונו. ובמסכת גיטין [ל"ו ע"א] כתב רש"י ז"ל כגון שהדירה על דעת רבים ואמרו לה על דעתנו אנו משביעין אותך, משמע שאין נדר על דעת רבים נדר עד שיהא על דעת רבים וברבים, אבל אם אין שם רבים אין על דעת רבים כלום.
<h2>דף טז:</h2>
ביניתא דבי כרבא. פרש"י ז"ל תולעת של כרוב. וקשיא, אי הכי פשיטא אמאי לא לקי עלה כי אכיל לה, ואפילו באוכל כרוב ובו תולעת נמי פשיטא דלקי, דהו"ל אתלע אילנא גופיה דודאי לקי, וכ"ש דקי"ל אפילו בקשות שהתליע באביה אסורה משום שרץ השורץ על הארץ, ותו מאי ביניתא, לפי' פירש רבינו תם ז"ל דג גדול שגדל בתלם המחרישה שיוצא מן המים ועומד בתוך ארץ לחה, וכיון שפעמים שהוא רומש על הארץ הוא לוקה משום רמש האדמה, ולקי נמי משום דג טמא אי אתרו ביה משום דג טמא.
<h2>דף יז.</h2>
לוקה ואינו משלח. קסבר שלח מעיקרא משמע לא תקח האם, אלא שלחנה קודם לקיחה ואע"ג דכתב בתר לא לקח, לאו למימרא דאם לקחת שלח והוי לאו שנתק לעשה, אלא לאו שקדמו עשה הוא. וחכמים אומרין וכו'. [קסברי שלח אחר] לא תקח משמע (מעקר') כדכתב, והוה ליה נתק לעשה ואם לקחת שלח. זה הכלל כל מצות לא תעשה וכו'. אין לוקין עליו אלא יקיים העשה ויפטר. קיים העשה שבה. כשהתרו בו אל תקח ולקחה ושלחה תוך כדי דבור של התראה פטור, ואע"פ שעבר על לא תקח, [דלכך] נתקו הכתוב לעשה לומר שאם עברת על אזהרת זו עשה זו והפטר. בטל עשה שבה. לגמרי, שאינו יכול לקיימו עוד כגון ששחטה חייב.
<h2>דף כ.</h2>
הקורח קרחה בראשו. על מת, כדמפרש בגמרא. והמקיף פאת ראשו שורט. עושה חבורה בעצמו משום צער מתו. השורט שריטה אחת. הכא לאו דוקא נקט שריטה, אלא משום דבעי לאיפלוגי לקמיה בין שריטה אחת לשתי שריטות נקט ליה נמי הכא. שריטה אחת על חמשה מתים או חמשה שריטות על מת אחד. בגמרא מרבינן ליה דחייב על כל אחת ואחת. על הראש. על הקפת הראש חייב שני מלקיות דשתי פאות יש לו לראש שהראש כעין שתי חתיכות, מקום השער חתיכה אחת ומקום הפנים והזקן חתיכה אחת, ומתחברות זו עם זו מצד האוזן מלפניו, מקום שלועזין טנפלא ושם נקרא פאה ששם סוף הראש מקום חבור הפרקים, ונמצא שיש לו שתי פאות צדעה מכאן וצדעה מכאן וחייב עליהם שתים (אם) [אפילו] נטלם בבת אחת בשתי ידיו, ואע"ג דחדא התראה קא אמר ליה אל תקיף, דזיל הכא איכא פאה וזיל הכא איכא [פיאה], כדאמרי' גבי קרחה וגבי שריטה דמיתינן דחייב על כל קרחה וקרחה ועל כל שרט ושרט, ונהי הכא לא צריך לאיתויי מקרא, דמסתמא כי היכי דאמרינן ושרט לחייב על כל שרט ושרט הכי נמי אמרינן (לפאה דחייב) [פאת לחייב] על כל פאה ופאה, דההוא לאו מיתורא דקרא שמעינן כולי האי.
נראה דאינו חייב לא בראש ולא בזקן אלא בתער, דזקן דריש לה בהדיא בפירקי' דבעינן גלוח שיש בו השחתה, ובראש אע"ג דלא כתיבה השחתה, כיון דבעי השואת צדעין לפדחת כדאיתא הכא אי אפשר אלא בתער. ובתוספת' [פ"ד ה"י] תני לה בהדיא גבי ראש וחייב שתים אחת בראש הצדעא מכאן ואחת בראש הצדעא מכאן, ואינו חייב עד שיקיפנו בתער. וכן כת' הר"ם ב"מ ז"ל בפרק י"ב מהלכות ע"ז וחקות הגוים [ה"ו], פאה זו שמניחין בצדע לא נתנו בה חכמים שעור, ושמענו מזקננו שאין מניחים פחות מארבעים שערות ומותר ללקט הפאות במספרים לא נאסר אלא של תער, ע"כ. מי' קשיא דבפר' שלשה מינין [נזיר מ"א ע"א] דריש גבי מצורע ראשו למידחי לאו דהקפה, וזקנו למדחי לאו דפאת זקנם לא יגלחו, וצריכי דאי כתב זקנו ולא כתב ראשו הוה אמינא הקפת כל הראש לאו שמה הקפה, ואי כתב ראשו הוה אמינא משמע תרתין דאתי עשה ודחי לא תעשה. משמע דהקפת כל הראש שמה הקפה, ואכתי בתער מנא לן, להכי כתב רחמנא זקנו. ואי לא מחייב אהקפת כל הראש אלא בתער, א"כ מדאמ' רחמנא עשה דמצורע דחי לאו דהקפה שמעי' שפיר דגלוח דמצורע בתער. וי"ל דאפילו סבירא לן דהקפת הראש בתער ולא במספרים לא שמעי' מראשו דגלוח דמצורע שפיר בתער, כי שמא מיירי במלקט וברהיטני ובהכי מיחייב בהקפת הראש, דהא משוי שפיר צדעיו לאחורי אזנו ולפדחתו. הלכך מראשו לא ידעי' דגלוח מצורע בתער אי לאו דכתב רחמנא זקנו.
ועל הזקן שתים מכאן ושתים מכאן ואחת מלמטה. פרש"י ז"ל, מכל צד ב' צדעים, לפי שהלחי רחב כנגד הצדעים ויש לכל דבר רחב קצה לשני צדדין בראשו. ואחת למטה. בסנטר שהלחיים מחוברים שם. סנטר שקורין מנטוק. והרב ר' משה ז"ל [ע"ז פי"ב ה"ז] פירש, חמשה פאות יש בזקן לחי העליון ולחי התחתון מימין, ולחי התחתון ולחי העליון משמאל, ושבולת הזקן. ור"ח ז"ל כתב, אחת במקום חבור הלחי והצדעים ואחת בסוף השפם מימין הרי שתים וכן משמאל, וכן בשבלת הזקן באמצע, ע"כ.
והמשחית והנשחת שניהם חייבים, כדאמרינן גבי הקפת הראש בפרק שני נזירים [נזיר נ"ז ע"ב] דאמרינן אחד המקיף ואחד הניקף במשמע, ואע"ג דהתם דריש מדכתב לא תקיפו לשון רבים וגבי זקן כתיב לא תשחית לשון יחיד, הא כתב גבי כהנים ופאת זקנם לא יגלחו, לשון רבים, ואשכחן דילפי מהדדי כדדריש בפרק שני נזירים, גלוח שיש בו השחתה, ובגזירה שוה דפאת פאת ילפי מהדדי בפ"ק דקידושין [ל"ה ע"ב], ובהדיא תניא בתוספתא דמכות [פ"ד ה"י], המשחית פאת זקנו של חברו שניהם חייבין. ואסיר ליה לישראל להניח גוי להקיף ראשו ולהשחית זקנו, דאע"ג דבפרק שני נזירין אמר ר' הונא המקיף את הקטן חייב, ור' אדא פליג עליה משום דכתב לא תקיפו אחד המקיף ואחד הניקף דאתקש מקיף לניקף, כל היכא דניקף מחייב מקיף נמי מחייב, וה"ה איפכא, ומשמע דלרב אדא בר אהבה אפילו איסורא דרבנן ליכא, מדקאמר ליה לר' הונא ודידך מאן מגלה להון, משמע דלדידיה ניחא דשרי אפילו לאיש, אין הלכה כר' אדא בר אהבה, אלא כר' הונא, דסתמא דתלמוד כוותיה בפ"ק דבבא מציעא [י' ע"ב], גבי ההוא דאמר רבינא כי אמרינן אין שליח לדבר עבירה ה"מ היכא דשליחא בר חיובא הוא, ור' סמא אמר ה"מ היכא דאי בעי עביד ואי בעי לא עביד, ומסיק איכא בינייהו איש דאמר לאשה אקיפי לי קטן, ללישנא דתלי בר חיובא הוא, הכא דאשה לאו בר חיובא היא (לא) מחייב שולחה, ש"מ דאי מקיף ליה גדול מחייב. ועוד נראה, דאפילו ר' אדא לא פטר אלא היכא דנקף לאו בר חיובא הוא, אבל היכא דנקף בר חיובא הוא ומקיף לאו בר חיובא מודה הוא דנקף חייב, מדלא נקט התם איכא בינייהו איש דאמר לאשה אקפי לי גדול והויא הך נפקותא בין לרב הונא בין לר' אדא.
לא יקרחו קרחה יכול אפילו קרח וכו' כל [ת"ל] קרחה. דקרא יתירא הוא. בראשם מה ת"ל. לאו דוקא קאמר ליה, דהא איצטריך ההוא קרחה כל דהוא, אלא מדרש דריש ליה בראש משמע כל הראש. לפי שנאמר לא תתגודדו. בישראל [כתיב], לא יקרחו בכהנים. בין העינים. בראש סמוך לפדחת. ואין לי (אלא) דחייב על הראש אלא בכהנים, דההיא בכהנים כתיב.
<h2>דף כ:</h2>
שיראה מראשו. ישראל מבשר ראשו ערום. ואי זהו סוף ראשו. באיזה ענין יהא סוף הראש שיהא חייב (בכל הקפו) [בבל תקיפו]. המשוה צדעיו לאחורי אזנו ולפדחתו. אחורי אזנו אין שער כלום, וכן במצחו אין שער כלום, אבל בצדעיו שבאמצע יש שער, ואם הוא משוה ונוטל כל השער שבצדעיו למדת אחורי אזנו ופדחתו זהו המקיף סוף הראש. מסייע. מזמין השערות למקיף. שבלת זקן. כולהו חמש פאות דקא חשיב בכלל שבולת הם. ת"ל ושרט לנפש. דמצי למיכתב לנפש לא תשרטו במקום [ושרט] לנפש לא תתנו.
<h2>דף כא.</h2>
המשרט בכלי חייב. הא ודאי פשיטא לכולי עלמא דעיקר גדידה משמע בכלי ועיקר שריטה משמע ביד, וקאמר שמואל המשרט על המת בכלי חייב ולא אמר המגדד בכלי, לאשמועינן דשם [שריטה] שייך בכלי והעושה חבורה בעצמו בכלל על המת חייב שני לאווין משום משרט ומשום מגדד, דשריטה וגדידה אחת היא, דתרויהו בין ביד בין בכלי. מיתיבי שריטה וגדידה אחת היא. כלומר בין שריטה בין גדידה ענין חבורה הן ועל מת, אלא שהשריטה ביד וגדידה בכלי, וקשיא לשמואל דאמר תרויהו בין ביד [בין] בכלי, דמדקאמר משרט בכלי ולא קאמר המגדד בכלי, מכלל דשריטה היא בכלי כגדידה. על המת בין ביד בין בכלי חייב. דשריטה וגדידה כתיב בתרויהו אסרינהו רחמנא. על ע"ז. דיש ע"ז שעובדין אותה בכך, עושין חבורות בבשרם ופציעות. ביד חייב. דרך עבודה בכך, ואפילו ע"ז שאין עבודתה בכך חייב, דעבודה גמורה היא. והא איפכא כת'. דבכלי דרך עבודה הוא לע"ז, דכתיב ויתגודדו כמשפטם בחרבות וברמחים, עשו גדידה כדרך שהיו רגילין לעשות בחרבות וברמחים. אלמא דרך עבודה בכלי. בי פירקי דרישא. מקום הפרקים שמתחברים שם [פרקי] העצמות והיינו בצדעים. בי פרקא דדקנא. פרק ראשון של זקן, היינו תחת האזן מקום שלחי התחתון יוצא משם, ושם נקרא פאה בחודו של לחי שבולט לחוץ (היינו תחת השבלת) [ושתי השבולות] שמכאן ומכאן (ו)נקרא פאה שכל אחת מהם לסוף לחי הרי שתים מכאן ושתים מכאן ואחת מלמטה. מקום חבור שני לחיים יש עצם קטן שמחבר הלחיים יחד (ופרק עצמו הוא כ"ש). לא יגלחו. ולא תשחית בגזירה שוה גמר להו אהדדי בפ"ק דקידושין [ל"ה ע"ב], אבל ההיא גזירה שוה דקרחה קרחה לא גמר, דבקרא דלא תשחית לא כתב קרחה. ומי' פאה פאה הוה מצי גמר, אבל ההיא גזרה שוה לא (חזינן) [חזי לן]. ת"ל לא תשחית. ומספרים אין משחיתים שאין חותכין שער בצד עקר התער. גילוח שיש בו השחתה. דרך לגלח בו ומשחית [והיינו] תער, אבל רהיטני משחית ואין דרך לגלח בו, ומספרים מגלחין ואין משחיתים. כתובת קעקע. כותב תחלה על בשרו בסם ובסיקרא, ואח"כ מקעקע הבשר במחט או בסכין ונכנס הצבעין בין העור לבשר ונראה כל הימים. קעקע. פומיטיר. ואסור לכתוב שום כתיבה בעולם על בשרו בענין זה, שכך גזרת הכתוב. אם השם. מפרש בגמרא דשם ע"ז קאמר. עד שיכתוב אני ה' ממש. דעל תיבות הללו אני יי', אתה מחייבו משום כתובת קעקע. וכתובת קעקע לא תתנו. שום כתובת לא תעשו לפי שאני יי' ואסורין אתם לכתוב שם אחר על בשרכם, אלמא עיקר חיובא משום שם ע"ז הוא. ומיהא אסור לכתוב שום כתיבה בעולם אפילו לר' שמעון, אלא דחיוב מלקות ליכא. אפר מקלה. דוקא קאמר לפי שקשה היא מקעקעת מקום המכה והרושם נראה שם אחר זמן, אבל עפרא בעלמא לא. ריבדא. מכה. כוסילא. כלי שמכה בו בשעת הקזה.
מתני' אמרו לו אל תטמא אל תטמא והוא מטמא, חייב על כל אחת ואחת. פי' הא מתני' מוקי לה בפרק שלשה מינין בנזיר [מ"ב ע"ב] שלא בחיבורין, פי' שפירש מן המת וחזר ונטמא, ואפי' הכי משמע דסתמא כר' טרפון, דתניא במס' (מנחות) [שמחות (פ"ד הט"ו, ט"ז)], היה עומד וקובר את מתו עד שהוא בתוך הקבר מקבל מאחרים וקובר. פירש הרי זה לא יטמא, נטמא בו ביום ר' טרפון מחייב ור"ע פוטר. ואע"ג דגבי כלאים מוקי לה רב אשי בשהייה בעלמא אע"פ שלא פשט ולבש, התם הוא דכתיב לא תלבש, וכל שעתא ושעתא [דלבוש] לובש הוא, אבל הכא כתב לא יחללו, וכל זמן שלא פירש מחלל ועומד הוא, ואינו חייב אלא אחת כדאי' במסכת נזיר [שם]. והראב"ד ז"ל כתב, דהלכתא כמאן דאמר התם דוקא ביאה וטומאה, אבל טומאה וטומאה פטור, ומתני' דהכא מפרש הרב ז"ל בטומאה וביאה. ולא ידענא ליה להאי פירושא, דטומאה וביאה בבת אחת הוא דמחייב, כגון דנכנס שם בשדה תיבה ומגדל [ופרעו] עליו המעזיבה, ומתני' לא משמע הכי, וצ"ע. וכתב הרב ז"ל, כהנים בזמן הזה שהן טמאי מת אין לוקין על הטומאה אבל אסורין, וזה ודאי אינו, שאין כל ענין שמועה זו אלא לנטמא בו ביום, אבל לנטמא למחר הכל מודים שהוא חייב מפני שהוא סותר יום אחד ומרבה טומאה לעצמו. והכי תניא בהדיא באבל רבתי [שמחות שם].
היה לבוש כלאים. אחד מן השוק ולא נזיר. אפילו מכניס ומוציא בית יד אונקלי שלו. מכניס ומוציא (כפת) [ידו בבית] יד חלוקו דומה כפושט ולובש. עיולי ואפוקי. ממש.
<h2>דף כב.</h2>
שנ' במספר ארבעי'. (ואפי') [והפילו] השופט והכהו לפניו כדי רשעתו במספר [דברים כ"ה] וסמיך ליה ארבעים יכנו, [ודרשינן כמאן דכתיב במספר ארבעים מנין שהוא סוכם את הארבעים כדמפרש בגמרא דמדלא כתיב יכנו ארבעים במספר אלא במספר ארבעים יכנו], שמענו דהכי קאמר, מנין הסוכם את הארבעים חשבון המשלים סכום הארבעים שגורם לקרות אחריו ארבעים, והיינו שלשים ותשעה.
